<h1>גבול מנשה — רבינו יהודה בר טובי מארלדי</h1>
<h2>דף לח:</h2>
היתר יין ערלה וחדש בזה"ז, מהחכם ר' יהודה בר טובי מארלדי ז"ל. במס' קדושין פ"ק [ירושלמי ה"ח] והכלאים מדברי סופרים וקא תני ולפי מה שמפ' דאין תרומות ומעשרות בכל ח"ל ניחא חלה שנוהגת בכל ח"ל פריך אבל תו"מ אין נוהגין אלא במקומות הסמוכין לארץ כגון מצרים ובכל השנויים במס' ידים [פ"ד מ"ג] אבל במקומות הרחוקים לא תקנו ומהאי טעמא נמי אנו עושין שתי חלות ואע"פ שתקנו חלה אחת בכל מקום החמירו חכמים בחלה יותר מבתרומות ומעשרות משום דשייכי טפי בכל אדם הלש עיסתו אע"פ שאין לו קרקעות ודמיא קצת לחובת הגוף ומההיא דירושלמי מדקדק ר"ת הערלה ונטע רבעי וכלאים נוהגין בשל גוים. וזה לשונו נ"ל שערלה נוהגת בשל גוים מדאמרינן בסוף יבמות [קכ"ב ע"א] גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזקה הם, פי' מעוזק (הפ') [הם] כדאמרינן [ר"ה כ"ג ע"ב] בית יעזק היתה נקראת של נטע רבעי הם שהגוי אמר של ב' וג' שנים או של ד' הם אינו נאמן ופירות נטיעה טובים משל זקנה מכלל שערלה בשל גוים, ואם תאמר בשלקחה מישראל כמנהגם הא ליתה דהא בסיפא דהך מתניתא [דמאי פ"ה ה"ה] קא תני אבל אמר מאיש פלוני (זה) [נכרי] לקחתים מאיש פלוני כותי לקחתים משלי [הם] נאמן להחמיר כדברי ר' רבן גמליאל אומר אינו נאמן שדברי גוי אין מעלין ואין מורידין. ובתלמוד ירושלמי סוף פ"ק דקדושין [שם] מוכיח כן דתנן מצוה התלויה אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש ר' [יונה] הוה בעי ולמה לא תנינין אף החלה פי' קסבר חלה בזמן הזה דאוריתא אע"פ שבטלה קדושת הארץ כדאשכחינהו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן [כתובות כ"ה ע"א] ותרומה דרבנן ומשום הכי בעי ר' יונה (זכר) ומשני א"ר יוסי לא אתיא מתני' אלא דברים שנוהגין בגוים וישראל חלה אינה נוהגת מאי טעמא [במדבר ט"ו] ראשית עריסותיכם ולא של גוים הא למדת שערלה ונטע רבעי נוהגים בשל גוים ובתוספתא [דדמאי] פרק הלוקח פירות [ה"ה] גם פירות עזיק הם סייג לפרושי שאינן (עוד) [ערלה], ובפ"ק דמ"ס ערלה [מ"ב] תנינן הנכרי שנטע והגזלן שנטע והעולה מאליו חייב בערלה ובתוספתא [פ"א ה"ה] תניא גוי שהרכיב עץ מאכל על גבי עץ סרק מאימתי מונה לו משעת נטיעתו, ועוד משנה מפורשת בבבא שניה דמס' ערלה [שם] עת שבאו אבתינו לארץ ומצאו נטוע פטור, [וב]גמ' לתלמוד ירושלמי [שם ה"ב] כי תבאו ונטעתם פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ. ונ"ל דבתלמודנו איתא ולא ידענא היכא (ו)איכא למדתי להא מילתא משום דר בו ישראל בארץ ובאילן בתוך שני ערלה אצטרך קרא ע"כ לשון ר"ת. הוא פי' הטעם מאי שנא דפריך בירושלמי מחלה טפי מתו"מ משום דחלה חמורה. ועוד הביא ה"ר פטר ראיה בערלה נוהגת בשל גוים מדתניא בתוספתא דמס' תרומות [פ"ב הי"ג] אבל ערלה וכלאי הכרם שוין בגוי בא"י ובסוריא ובחוצה לארץ אלא שר' יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא וחכמים אומרים יש לו ועוד יש להביא ראיה מיהא דאמרינן לקמן ובח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ובגוי הלוקט מיירי כדפ' דאי בישראל כמו שהוא אסור לאכול כמו כן אסור למכור דערלה אסורה בהנאה ועוד יש להביא ראיה גבנת הגוים אסורה ואיכא דמפרש בסוף אין מעמידין [ל"ה ע"ב] מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה משמע דמיירי בכל מקום אפילו במקום שאין שם ישראל ואפילו במקום שיש שם ישראל כיון דאיכא (למתני) [למתלי] בשרף ערלה של גוי נמי בשל ישראל אין לאסור מספק דהא אמרינן לקמן דספק ערלה בח"ל מותר וכי תימא דהשתא נמי ספקא הוי דשמא העמיד בשרף זקנה י"ל דשרף הילדה טוב להעמיד משל זקנה ויותר מן הקבה או היה דרכם לערבם עם הקיבה מכל הני ראיות שהבאתי יש לדקדק שערלה וכלאים נוהגין בשל גוים. ויש מקום שיש לדחות ולאוקמינהו כמאן דאמר אין קנין לגוי בא"י, ומאחר שפי' דערלה נוהגת בשל גוים צריך לדקדק היאך אנו מותרין לשתות יין לפי שנוהגין עכשיו בכרמים שלנו כשזומרין אותם בכל שנה (שנוצעים) [שנועצים] ראשי הגפנים בארץ וקורין לו פרגדייר ואחרי שהשריש ראש הגפן בארץ חותכין אותה בה להבדיל מן השורש ונעשה גפן אחד (ב"ב) [ב'] גפנים וערלה כי האי גונא אסורה דהיינו הברכה. ותניא בפ"ק דראש השנה [ט' ע"ב] אחד הנוטע ואחד המרכיב ל' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית ועלתה לו שנה לענין ערלה מיירי וכן הא דקאמר התם [י' ע"ב] ובסוף הערל [פ"ג ע"א] לדברי האומר שלשים יום צריך שלשים ושלשים לענין ערלה מיירי אלא שאין מזכיר שם הברכה. והא דתניא [תו"כ] כתב ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מכאן אתה אומר ספוק הגפנים ספוקן וספוק ספוקן אע"פ שהבריכן בארץ מותר לא קשיא מידי דאיכא לשניי כדמשני' פ' משוח מלחמה [מ"ג ע"ב] גבי חוזרין מעורכי המלחמה דקתני התם בברייתא ולא חללו פרט למבריך ומרכיב והתנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ומשני כאן בהרכבת אסור כאן בהרכבת היתר. פי' בהרכבת אסור אינו חוזר כמו מרכיב מין שאינו מינו דהוו כלאים ומעטיה קרא כדמעיט גבי בית ולא חנכו פרט לגזלן ור' יוחנן משני הא מני ר' אליעזר בן יעקב היא לאו אמר ר' אב"י התם כרם כמשמעו הכא נמי נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא, וכי האי גונא איכא לשנויי לענין ערלה, ומיהו מטעם זה היינו יכולים להתיר דלא מיתסרא הברכה כיון שאינו חותך עד שהושרש הראש בארץ אלא דוקא כשחותכו קודם לכן, אבל קצת הוא תימא אי מיקריא הברכה כי האי גונא דכשנועץ ראש מגפן בארץ וחותכו מיד באמצע ומבדילו מן השרש אין זה אלא כמו נוטע זמורה בעלמא ולא הברכה היא. ומיהו כל זמן שלא חתכה ועודה מחוברת עם העיקר אע"פ שגם הראש מושרש בארץ אין דומה שיאסר משום ערלה. ור' נותן טעם להתיר כרמים שלנו משום דהוי כספקא ואמרינן לקמן [ל"ט ע"א] ספק לי ואנא איכול ואע"ג דמסיק התם ספקא שלא להורות ברבים מ"מ אמת הוא דספק מותר וכשנותנין הענבים בכמה כלים כל אחד יש לספק שמא אין בו ענבים של ערלה. ואע"פ שנותנין הענבים בגגית גדולה ובחביות אחד שמא נתבטלה באחד ומאתים, שוב בדקתי בעובדי כרמים ואמרו לי שיש כרמים מרובים שרוב הכרם בכל שנה וכמעט עשר ידות שבכרם על ידי הרכבה שקורין פרובנייר ושאלתי היאך הן מבריכין ואמרו לי שכשיש לשורש אחד שלשה ראשים או ארבעה כמו שיוצאין מן השורש שלש זמורות או ארבעה שעושין חפירות אחרות באורך כל הזמורה סמוך לשורש ומבריכין כל ראש אחד בפני עצמו ומכסין כל הזמורה סמוך לשורש עפר לצד מעט הנכר בחוץ וכן כל זמורה וזמורה ואין נכר השורש הראשון ונראין אותן שלשה ראשים כשלשה גפנים ואין דומה בענין זה אסור ערלה כלל שלעולם יונק מהשורש הראשון ולא גרע מפני שנתכסה ונטמן בארץ.
קושיית הירושלמי [קידושין שם] מפ' רבינו חיים דפריך לר' אליעזר דאמר במס' חלה [פ"ב מ"א] פירות שבאו מארץ לח"ל חייבין בחלה דברי ר"א ור' עקיבא פוטר ומפרש בירושלמי [חלה שם ה"א] טעמייהו מקראי להכי פריך בהדי חדש לתני חלה דנהגת בח"ל דאורייתא בין בפירות ח"ל שהובאו לארץ בין בפירות א"י שבאו לח"ל ומשני ערלה וכלאים נוהגין בשל גוים וכן חדש ולא חלה בין לפירש זה בין לפירש ר"ת משמע דחדש נוהג בשל גוים והא דאמרינן פ"ק דראש השנה [י"ג ע"א] קצירכם ולא של גוים היינו להביא עומר שלא יביאם משל גוים — ותימה אמאי לא אכלו מצות בליל פסח וליתי עשה דבערב תאכלו מצות ולדחי לא תעשה דלחם וקלי וכרמל לא תאכלו והתם דמוכח דקים להו בין שליש לפחות משליש מדאקרוב עומר כדכתב [יהושע ה'] ויאכלו ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול ולימא לא תקריבו עומר אלא האיר מזרח התיר, י"ל דפריך לר' יהודה ולרבן יוחנן בן זכאי דאמרי יום הנף כלו אסור [מנחות ס"ח ע"א] א"כ ממחרת הפסח דאכול היינו על ידי עומר דעל כרחין לא פריך לר' ישמעאל דאמר מושבותיכם לאחר ירושה וישיבה דעד לאחר כיבוש וחלוק לא נהג אסור חדש אלא למ"ד מושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע דמיד שנכנסו לארץ נאסרו בחדש בכל מושבות אף בח"ל הכי נמי לא פריך אלא למ"ד יום הנף כלו אסור אי סבר מושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע.
ובזמן הזה צריך לדקדק אי חדש אסור או לא דפעמים שזורעים שעורים לאחר העומר ונקצרת בימי הקיץ ואי הלכה כמאן דאמר כל מקום שאתם יושבים א"כ אסור מן התורה עד שיבא פסח הבא וכן סתם דערלה והחדש אסור מן התורה היינו אף בח"ל מדשריא כלאי הכרם וכן סברי ר"א ור"ע ורשב"י ואפילו לר' ישמעאל דאמר לאחר ירושה וישיבה מדרבנן מיהא נהגא אף בח"ל ואע"פ שאין אנו יודעין אם אותן שעורים שאנו קורין אם השרישו קודם העומר אם לא הוה ליה כדבר שיש לו מתירין ספק באסור כמו [ביצה ג' ע"ב] ספק ביצה אם נולדה בי"ט דאסירא מהאי טעמא — ויש לסמוך באותן מקומות שזורעין לאחר הפסח וקוצרין קודם הפסח הבא על רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע [מנחות ס"ח ע"ב] דפריך ר' ישמעאל דאכלי חדש באורתא בשתסר נגהי שבסר דקסבר חדש בח"ל דרבנן ולספקא לא חייש דאימר ששה עשר דידהו שהוא י"ט שני של פסח הוא ט"ו ואכלי באסור ושמא י"ו הוא ואכלי בהיתר בלילה שלאחריו וכיון שחדש דרבנן לא חיישינן לספק ואפילו בדבר שיש לו מתירין החמירו חכמים אפי' בדרבנן עד שעת היתר של ודאי כגון גבי ביצה הם לא החמירו ואיכא שום טעם, הכא נמי אנו כיון שבלחם שאנו אוכלין ספק אם יש בו מן השעורים או לאחר הפסח ספק נזרעו קודם הפסח לכך מותר, ע"כ.
